יום ראשון, 4 באפריל 2010

יהודי ישראלי נגד יהודי אמריקאי

יש ב-ynet כתבה מעניינת על יחסי ארה"ב-ישראל.
כתבה שמראה שהבעיה היא לא ממש עם הכושי בבית הלבן, אלא עם היהודים האמריקאים ששמו אותו שם.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3871347,00.html

אפשר להקיש מהכתבה הרבה הקשים ולהסיק הרבה מסקנות.
אפשר להתייחס לרעיון היהודי של שנאת חינם בין יהודי ליהודי ולביטוייו המודרניים.
אפשר להתייחס להיבט הבטחוני הפרקטי - האם ביבי מחזק את ביטחון מדינת ישראל כשהוא נלחם בוושינגטון, או האם הוא פוגע בבטחון ישראל לתווך הארוך.
אפשר גם לשאול את שאלת הביצה והתרנגולת - האם ארה"ב מתרחקת מישראל או שמא, כפי שהכתבה רומזת, ישראל היא זו שמתרחקת מארה"ב דרך יצירת תריז בין יהודי ארה"ב ליהודי ישראל.

אבל אני מעדיף להתייחס לאיזה ציטוט קטן של ה-"good guy" בסיפור הזה - הרב אריק יפה. הרב, שלפי הכתבה, 40% מיהודי ארה"ב מזדהים איתו. לא ממש ברור מה זה ה"מזדהים איתו" הזה וגם מי אלה אותם 40% - האם מדובר ב-40% מיהודי ארה"ב שמזהים עצמם כיהודים רפורמים? או האם מדובר ב-40% מיהודי ארה"ב שחשים שהרב יפה מייצג את דעותיהם? אולי בכלל מדובר ב-40% מיהודי ארה"ב שסרים למרותו של הרב יפה, כמו שנהוג בארצנו...
אבל יאללה, לא משנה.

הציטוט מאלף בפשטותו:

בשיחה עם ynet הסביר הרב יפה כי "מדינת ישראל היא לא מדינת הישראלים. אם כן, אז אין לי שום קשר למדינה. מה שקושר אותי הוא העובדה שזו מדינת היהודים. זה העיקר. הציונות זו תנועה ליהודים. מי שלא מבין את זה, אין לו מושג מה זה מדינת ישראל".


פשוטו כמשמעו - המדינה אינה שייכת לתושביה וגם לא לאזרחיה. המדינה שייכת ליהודי העולם, בעיקר לאלה החיים בגולה כדוגמת הרב יפה. הרב יפה טוען שיש לו יותר קשר למדינת ישראל מאשר לאזרחיה עצמה - כלומר, לנו. הוא גם מוסיף שאם מדינת ישראל תהפוך למדינת הישראלים (נו, הנודניקים האלה, שחיים פה ועושים פה צבא ומשלמים פה מיסים) הרי שיאבד הקשר שלו אל למדינה. נדמה שבמשפט הזה הוא רומז שההחלטה בנושא נתונה בידינו - אזרחי המדינה - אך לא כך הדבר.
למען הסר ספק הוא מגדיל ואומר שאם עוד לא הבנו שציונות זו תנועה ליהודים (בניגוד לתנועה למען יהודים ישראלים או ישראלים חילוניים) אז אין לנו "מושג מה זה מדינת ישראל."

לא נעים להודות, אבל הרב יפה צודק.
הציונות ומדינת ישראל נועדה לשרת אותו - יהודי החי בגולה - ולא לשרת אותנו.
תפקידנו הוא לשרת אותו ואת המדינה שלו - לעשות בה צבא, לשלם בה מיסים ולשתוק.

יום שישי, 2 באפריל 2010

פסח 2010

אני בגינה עם הכלב. יום חמישי בערב, חול המועד פסח תש"ע.
לא ממש ערב - השעה כבר אחת-עשרה וחצי בלילה אבל מחר לא עובדים.
סביב אחד הספסלים בגינה מקובצים כמה חבר'ה צעירים.
שלושה בחורים עם שיער ארוך ושתי בחורות.
ביניהם בקבוק וודקה (או אולי זה עראק) וכמה כוסות פלסטיק.
ילדים טובים - לא עושים יותר מדי רעש ונהנים ממזג האויר האביבי, האלכוהול הזול והחופש.

בשלב מסוים אחת הבחורות מצביעה על בקבוק הגולדסטאר שאני יונק ממנו באדיקות ואומרת לי "זה לא כשר, הבירה שאתה שותה."
אני מביט מטה אל הבקבוק שבידי כדי להזכר באיזה סוג בירה מדובר אבל מבין את טעותי ומפנה מבטי חזרה אל הבחורה.
"בניגוד לבירות אחרות?" אני שואל.
"זה חמץ" היא מסבירה לי כמו לילד סתום במיוחד "אסור לאכול חמץ."
"אסור למי?" אני שואל.
קמט דק של תסכול מופיע כהרף עין על מצחה ואז נעלם. היא יודעת את התשובה ויודעת שגם אני יודע אותה.
"ליהודים" היא עונה.
"אה" אני אומר לה "אני כבר לא יהודי. כבר כמה שנים טובות שאני לא יהודי."

היא מהרהרת בתשובתי ובוחנת את חזותי האירופאית המובהקת לפני שהיא מפטירה "אז מה אתה? ערבי?"