יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

בפעם הבאה ויקיליקס!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3974246,00.html

אז מה היה לנו?

היתה לנו חיילת קצת אוטיסטית (איפשהו בחציון הגבוה של סקלת האספרגר, לכל הפחות) - ענת קם - שחשבה שמה שלימדו אותה בשיעורי אזרחות באמת תופס במדינת ישראל. חחחחחח.
היא לא מחייכת הרבה, אבל משוכנעת שההיסטוריה תשפוט אותה . היא גם חשבה שאם השופטים יחשבו שההיסטוריה תשפוט גם אותם - זה יעזור לה כשהם באים לשפוט אותה. אז זהו - שלא.
יש במדינה שב"כ ומשטרה ופרקליטות ויש גם בתי-משפט, וכולם יודעים מי משתין יותר רחוק ומי צריך להתקפל אל מול מי (בתי המשפט מתכופפים אל מול שירות הביטחון, ולא ההפך - אם למי מהקוראים היו ספקות).

רצוי גם לציין שאותה חיילת ואזרחית במדינת ישראל הראתה אזרחות טובה נוסח ישראל ע"י זה שפנתה לעיתונאי ישראלי מוכר שכותב עבור עיתון ממסדי ישראלי - "הארץ" ולא חלילה לאיזה עיתון גוי בחו"ל שלא משתין על הצנזורה הישראלית. זה אמנם הסמן השמאלי של העיתונאות הממסדית הישראלית, אך זה עדיין עיתון ממסדי שרוקד לפי חלילי הצנזורה הישראלית/צבאית/ווטאבר.
כלומר לא מדובר כאן באיזו וענונו עם ציצי. מדובר בילדה טובה ששברה את הכללים בלי לשבור את הכלים.

ועכשיו יש גם את הצד השני של המשוואה - אורי בלאו, העיתונאי.
אורי בלאו קיבל כל מיני מסמכים מסווגים, אבל כאזרח ישראלי ועיתונאי בעיתון ממסדי, גם הוא יודע מאיפה משתין הדג - ומה מותר ומה אסור לעשות עם אותם מסמכים מסווגים במדינתנו הקטנטונת מוקפת אויבים (התשובה, כמובן, היא - כלום. אסור לעשות כלום עם אותם מסמכים). לא רק שאורי בלאו לא פירסם את אותם מסמכים, הוא גם העביר את כל הכתבות שלו דרך הצנזור הצבאי. והצנזור אישר אותן!

גם אורי בלאו חשב שהוא יכול לאכול את עוגת העיתונאי ולהשאיר את עוגת האזרח הנאמן שלמה.
גם הוא כנראה האמין למה שלמד בשיעורי האזרחות והוא חשב שהוא יוכל לשנות ולהשפיע אם יהפוך לעיתונאי.
והנה בא השב"כ (והמשטרה והפרקליטות ובתי המשפט - נו, עלי התאנה של השב"כ) והודיע לו שבמדינת ישראל אין חיסיון למקורות של עיתונאים. ואם הוא רוצה לחזור לארץ ולראות את בית הוריו שוב, עליו למסור את כל המידע שהוא קיבל אי פעם ממישהו לידי ה"סקוריטטה" הישראלי, ואלה מבטיחים שלא ישתשמשו במידע הזה ע"מ להעמיד לדין את אותם מקורות*.

מה שכן, הם לא מבטיחים שלא יעמידו את בלאו לדין. ובלאו הסכים. למה גם הוא רוצה לחזור לארצו-מולדתו ובטח לראות את משפחתו לעיתים יותר תכופות. מה גם שכנראה גם הוא יודע שאם לא יחזור - תמיד אפשר יהיה לארגן לו איזה ביקור מדינתי נוסח דובאי. ובמקרה שלו גם כנראה שלא יהיה אינטרס לאף אחד להתחקות אחרי רוצחיו - כשם שלא מתחקים אחרי מותם של עיתונאים רוסים.
בקיצור, גם על אורי בלאו אנחנו יכולים לצחוק בבטן מלאה. עוד טמבל שלא מבין איפה הוא חי.


ואחרונים חביבים, אלה כל אותם מדליפים ומקורות "חסויים" (חחחחח) וחובבי דמוקרטיה שחושבים שהם עוזרים לישראל כשהם חושפים עוולות של הממסד הישראלי. כן, כל אותם מדליפים שחושבים שאם הם יפנו לעיתונאי ישראלי שלא שובר את הכלים אז הם ישארו מוגנים.
לאותם טמבלים יש לי רק משהו אחד לומר: בפעם הבאה, ויקיליקס.


* במאמר מוסגר, אני דוקא מאמין לשב"כ כשהם טוענים שלא יעמידו לדין את אותם מקורות. הרבה יותר קל רק לעקוב אחרי אותם "מתנגדי משטר" ולנהל עליהם תיק שמן וכנראה סודי שישמש כסוג של חרב דמוקלס כנגד אותם מקורות של בלאו ויבטיחו שהם יהפכו ל"אזרחים טובים", או לכל הפחות יפחדו כל ימי חייהם ואולי גם יפסיקו להיות מקורות של עיתונאים.

יום רביעי, 14 ביולי 2010

מדינת ישראל VS השוק החפשי

אחד הדברים החשובים ביותר בכלכלת שוק חפשי היא היכולת של צרכנים "להצביע עם הרגליים".
שזה אומר גם היכולת של צרכנים להתאגד ולהחרים מוצר או חברה מסויימים אם המוצר או החברה אינם מוצאים חן בעיניהם מאיזושהי סיבה.
כשחרם כזה מצליח לשנות התנהלות של חברות ותאגידים, אנחנו אומרים ש"היד הבלתי נראית של השוק" תיפלה בהן.

כנסת ישראל שוקדת על חקיקה שתבטל את היכולת של אזרחים ישראלים להשתתף בשוק החפשי באופן חפשי.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3919914,00.html

כאמור - לא צריך אפילו להוכיח שנגרם "נזק" כלשהו, רק שיש רצון של אזרחים להשפיע על התנהלותן של חברות כלכליות ע"י העדפת מוצרים של מתחרים.
מדינת ישראל שהפריטה חלק גדול מנכסיה רוצה עכשיו לבטל את ה-א"ב של השוק החופשי.

ויש עוד כאלה שאומרים שאנחנו חיים בדמוקרטיה...

יום ראשון, 4 באפריל 2010

יהודי ישראלי נגד יהודי אמריקאי

יש ב-ynet כתבה מעניינת על יחסי ארה"ב-ישראל.
כתבה שמראה שהבעיה היא לא ממש עם הכושי בבית הלבן, אלא עם היהודים האמריקאים ששמו אותו שם.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3871347,00.html

אפשר להקיש מהכתבה הרבה הקשים ולהסיק הרבה מסקנות.
אפשר להתייחס לרעיון היהודי של שנאת חינם בין יהודי ליהודי ולביטוייו המודרניים.
אפשר להתייחס להיבט הבטחוני הפרקטי - האם ביבי מחזק את ביטחון מדינת ישראל כשהוא נלחם בוושינגטון, או האם הוא פוגע בבטחון ישראל לתווך הארוך.
אפשר גם לשאול את שאלת הביצה והתרנגולת - האם ארה"ב מתרחקת מישראל או שמא, כפי שהכתבה רומזת, ישראל היא זו שמתרחקת מארה"ב דרך יצירת תריז בין יהודי ארה"ב ליהודי ישראל.

אבל אני מעדיף להתייחס לאיזה ציטוט קטן של ה-"good guy" בסיפור הזה - הרב אריק יפה. הרב, שלפי הכתבה, 40% מיהודי ארה"ב מזדהים איתו. לא ממש ברור מה זה ה"מזדהים איתו" הזה וגם מי אלה אותם 40% - האם מדובר ב-40% מיהודי ארה"ב שמזהים עצמם כיהודים רפורמים? או האם מדובר ב-40% מיהודי ארה"ב שחשים שהרב יפה מייצג את דעותיהם? אולי בכלל מדובר ב-40% מיהודי ארה"ב שסרים למרותו של הרב יפה, כמו שנהוג בארצנו...
אבל יאללה, לא משנה.

הציטוט מאלף בפשטותו:

בשיחה עם ynet הסביר הרב יפה כי "מדינת ישראל היא לא מדינת הישראלים. אם כן, אז אין לי שום קשר למדינה. מה שקושר אותי הוא העובדה שזו מדינת היהודים. זה העיקר. הציונות זו תנועה ליהודים. מי שלא מבין את זה, אין לו מושג מה זה מדינת ישראל".


פשוטו כמשמעו - המדינה אינה שייכת לתושביה וגם לא לאזרחיה. המדינה שייכת ליהודי העולם, בעיקר לאלה החיים בגולה כדוגמת הרב יפה. הרב יפה טוען שיש לו יותר קשר למדינת ישראל מאשר לאזרחיה עצמה - כלומר, לנו. הוא גם מוסיף שאם מדינת ישראל תהפוך למדינת הישראלים (נו, הנודניקים האלה, שחיים פה ועושים פה צבא ומשלמים פה מיסים) הרי שיאבד הקשר שלו אל למדינה. נדמה שבמשפט הזה הוא רומז שההחלטה בנושא נתונה בידינו - אזרחי המדינה - אך לא כך הדבר.
למען הסר ספק הוא מגדיל ואומר שאם עוד לא הבנו שציונות זו תנועה ליהודים (בניגוד לתנועה למען יהודים ישראלים או ישראלים חילוניים) אז אין לנו "מושג מה זה מדינת ישראל."

לא נעים להודות, אבל הרב יפה צודק.
הציונות ומדינת ישראל נועדה לשרת אותו - יהודי החי בגולה - ולא לשרת אותנו.
תפקידנו הוא לשרת אותו ואת המדינה שלו - לעשות בה צבא, לשלם בה מיסים ולשתוק.

יום שישי, 2 באפריל 2010

פסח 2010

אני בגינה עם הכלב. יום חמישי בערב, חול המועד פסח תש"ע.
לא ממש ערב - השעה כבר אחת-עשרה וחצי בלילה אבל מחר לא עובדים.
סביב אחד הספסלים בגינה מקובצים כמה חבר'ה צעירים.
שלושה בחורים עם שיער ארוך ושתי בחורות.
ביניהם בקבוק וודקה (או אולי זה עראק) וכמה כוסות פלסטיק.
ילדים טובים - לא עושים יותר מדי רעש ונהנים ממזג האויר האביבי, האלכוהול הזול והחופש.

בשלב מסוים אחת הבחורות מצביעה על בקבוק הגולדסטאר שאני יונק ממנו באדיקות ואומרת לי "זה לא כשר, הבירה שאתה שותה."
אני מביט מטה אל הבקבוק שבידי כדי להזכר באיזה סוג בירה מדובר אבל מבין את טעותי ומפנה מבטי חזרה אל הבחורה.
"בניגוד לבירות אחרות?" אני שואל.
"זה חמץ" היא מסבירה לי כמו לילד סתום במיוחד "אסור לאכול חמץ."
"אסור למי?" אני שואל.
קמט דק של תסכול מופיע כהרף עין על מצחה ואז נעלם. היא יודעת את התשובה ויודעת שגם אני יודע אותה.
"ליהודים" היא עונה.
"אה" אני אומר לה "אני כבר לא יהודי. כבר כמה שנים טובות שאני לא יהודי."

היא מהרהרת בתשובתי ובוחנת את חזותי האירופאית המובהקת לפני שהיא מפטירה "אז מה אתה? ערבי?"